הממיר כשמו כן הוא – ממיר את זרם החשמל מזרם DC שמייצרים הפאנלים לזרם AC לצורך הזרמתו לרשת החשמל. הנחיות הבטיחות מחייבות כי הוא יותקן לפחות 50 ס"מ מעל פני השטח ויאפשר גישה בעמידה זקופה וכן כי יותקן באופן שמרחיק אותו ממקום שבואנשים שוהים דרך קבע – בדיוק כמו ארון חשמל. הממיר יכול להיות מותקן בתוך מבנה או בחוץ.

במערכת הסולארית ישנם שני סוגי כבילה – כבילת DC המחברת את הפאנלים לממיר, וכבילת AC המחברת את הממיר לארון החשמל. במידת האפשר עדיף כי כבלים אלה יעברו בתעלות נסתרות מהעין שיוכנו מראש. במקרים בהם תעלות  אלו לא הוכנו מראש הדבר מצריך קידוח המייקר את ההתקנה, ולכן הפתרון הנפוץ   יותר הוא להעבירם על פני הקירות החיצוניים של הבית. במקרה כזה כבלים אלה צריכים להיות מוגנים בתעלות יעודיות מטעמי בטיחות ואסתטיקה.

התשובה הקצרה היא שבהתקנה נכונה – אין סכנה כזו. התשובה הארוכה היא כזו: הקרינה מכונה קרינת ELF או בשמה המלא קרינה אלקטרומגנטית בלתי מייננת מסוג תדרים נמוכים מאוד (Extremely Low Frequency – ELF), והיא נפלטת רק מהממיר ומעט מכבלי הAC.
מכבלי ה DC או הפאנלים עצמם אין קרינה אלקטרומגנטית. כל מכשיר חשמלי שזורם בו חשמל AC מייצר קרינה כזו, אבל רק בקרבת המכשיר. למה? כי קרינה זו דועכת כפונקציה של המרחק בריבוע, ולכן הרחקת מקור הקרינה מאיזור בו שוהים דרך קבע מהווה הפתרון היעיל והטוב ביותר. רמות הקרינה מושפעות גם מהספק הממיר (כלומר "כמות החשמל" שעוברת בו), אך בסדרי גודל של מערכות ביתיות הקרינה לרוב נמוכה. עם זאת, עפ"י עקרון הזהירות המונעת, המשרד להגנת הסביבה קבע לשם בטיחות מקסימלית כי יש להתקין ממירים ביתיים לפחות 0.5 מטר ממקום בו אנשים שוהים דרך קבע, כאשר במערכות גדולות יותר (עד 1 מגהוואט) הדרישה היא להרחיק עד 4 מטרים. הקרינה מכבלי הAC נמוכה משמעותית מהממיר ובכל זאת לפי הנחיות הבטיחות יש להתקינם 0.5 מ' ממקום שבו שוהים בני אדם שהיית קבע. בפועל זה אומר שכדאי להתקין את הממיר מעל אזורים כגון מסדרונות, חדרי מדרגות, מחסנים וכדומה. קראו פוסט מפורט כאן.

במקרה כזה הממיר מנתק את זרם החשמל מטעמי בטיחות משום שבמצב כזה לא ניתן להזרים את החשמל לרשת. קיימות מערכות עם ממירים מסוג "היברידי" שבמקרה כזה יכולות לנתב את החשמל לצריכת הבניין אך אלה לרוב לא מותקנים במערכות במגזר הביתי.

גם במקרה כזה הממיר מנתק את זרם החשמל וזאת כדי למנוע סכנת התחשמלות ללוחמי האש.

התחזוקה השוטפת היחידה שנדרשת היא ניקוי הפאנלים במים רכים (שלא מייצרים אבנית) באופן תקופתי שכן לכלוך פוגע בתפוקת הפאנלים כי חוסם את האור. יש לעשות זאת 3-4 פעמים בשנה, בקיץ יותר מאשר בחורף (אז גם הגשם תורם לניקיון הפאנלים…). ניתן לעשות זאת במספר דרכים:

• • מערכת שטיפה אוטומטית – אותה עדיף להתקין יחד עם המערכת הסולארית.
  • מערכת שטיפה ידנית עם מיכל מים רכים וצינור שמתחבר למברשת יעודית שמתיזה
    מים רכים וגורפת אותם
  • דלי/צינור ומגב רגילים שיש בכל בית – כל עוד מקפידים להשתמש במים רכים כמובן
    – לשם כך יש לחבר מסנן אבנית לברז שאליו מחובר הצינור.

ניתן לעשות זאת באופן עצמאי או להיעזר בשירותיה של חברה שעוסקת בתחזוקת מערכות סולאריות. חלק מחברות ההתקנה מציעות שירות כזה.

הניטור של ביצועי המערכת מתבצע באופן שוטף באפליקציה ייעודית המחוברת לממיר. כך ניתן לזהות פאנלים שהייצור שלהם נמוך יותר משמעותית או שלא מייצרים כלל מה שאומר שמשהו לא תקין. במידה ונמצאה תקלה יש לפנות לחברת ההתקנה במהלך תקופת האחריות וליבואן/יצרן הציוד לאחריה.
בשנים הראשונות לחיי מערכת התקלות מטופלות במסגרת האחריות של החברה המתקינה, ואח"כ מול יצרן/יבואן לפי תנאי אחריות. מעבר לזה חח"י דורשת ביקורת כל 5 שנים לוודא את תקינות המערכת.

הפאנלים מייצרים חשמל בזרם ישיר (Direct Current – DC), במתח של 12 וולט, וכיוון
שרשת החשמל שלנו מוליכה חשמל בצורה אחרת – בזרם חילופין (Alternate Current –
AC) במתח של 220 וולט, נדרש הממיר. ההספק המותקן בDC מתייחס לכמות המקסימלית
של חשמל DC שפאנלים יכולים לייצר תחת תנאים אופטימליים, אבל נדיר שאלה מתקיימים
ולכן רוב הזמן הם מייצרים פחות.
מסיבה זו פעמים רבות ההספק של הממיר בAC הוא נמוך יותר וכמות החשמל שעוברת בו היא זו שעליה מקבלים תשלום מחברת חשמל. ולכן יש לקחת את הספק המקסימלי של הממיר בחישובי תפוקה והכנסה. זה משמעותי במיוחד במקרים שבהם הספק זה יהיה נמוך יותר מזה המקסימלי של הפאנלים ולכן חלק מהזמן הממיר יהיה בעומס מעל 100% (זה אפשרי ותקין כל עוד עומדים בהנחיות היצרן לגבי % העמסת יתר מקסימלי).

הצללה בחלק ניכר משעות האור פוגעת משמעותית בתפוקת הפאנלים ולכן אין טעם להתקין
פאנלים באזורים שמוצללים בצורה כזו. עבור בניינים נמוכים כדאי לבדוק אם צפויה בעיית
הצללה עתידית במידה וצפויה בנייה גבוהה בקרבת מקום (ניתן לעשות זאת מול המועצה
המקומית לתכנון ובנייה).

במערכות ביתיות עד 15 ק"ו מתקינים מונה דו-כיווני – במקום המונה הרגיל שסופר רק צריכה המונה הזה סופר גם צריכה וגם ייצור. מונה ייצור נפרד הוא רלוונטי למערכות גדולות יותר וגם למקרים שבהם הבעלים של מונה הצריכה והבעלים של מונה הייצור הם גורמים שונים.

הפאנלים מחוברים לגג בשתי שיטות: בגג רעפים הפאנלים מוצמדים לגג בעזרת וויםשנתלים על המסגרת של גג הרעפים. בגג שטוח הפאנלים  מורכבים על קונסטרוקציה בצורת משולש ממתכת, שמרימה את הפאנלים בזווית של 15 מעלות לדרום כך שהם גם יהיו בזווית טובה אל מול השמש וגם לא ייצרו הצללה אחד על השני (לכן מותקנים במרחקים של כ50 ס"מ אחד מהשני). הקונסטרוקציה מעוגנת לגג בעזרת משקולות מבטון.
במקרים של קרבה למעקה גבוה יש אפשרות להגביה את הקונסטרוציה ובכל מקרה יש לקבל חוו"ד של קונסטרוקטור לוודא שהמשקל הכולל של המערכת מספק יציבות למול עצמת הרוחות האופייניות לאזור.

בגג רעפים שלמות הרעפים והנחתם בצורה תקינה כך שלא יהיו ביניהם רווחים היא שמבטיחה את אטימות הגג, ולכן יש לעשות בדיקה שכל הרעפים שלמים ומונחים היטב לפני ההתקנה (גם אם אין נזילות). בגג בטון שהוא לרוב שטוח שיטת האיטום הנפוצה ביותר היא בעזרת יריעות ביטומניות (אחריות ל7-10 שנים). חשוב לצייו כי עקרונית ניתן לבצע עבודות תחזוקה באיטום קיים (אטימת סדקים וכו') ללא הזזת הפאנלים לאחר שהותקנו ועצם
העובדה שהפנאלים מסוככים על האיטום מפני השמש מאריכה את חייו. אם יש צורך בהחלפת האיטום כולו זה מצריך את פינוי הגג ולכן עדיף לעשות זאת טרם הנחת המערכת משום שלהזזת הפאנלים יש עלויות ושווה לשקול לעשות זאת גם כצעד מונע, אם האיטום הקיים מתקרב לסוף חייו (וכמובן אם יש בו סדקים שמייצרים נזילות…).